עו"ד שסכל זכותו של לקוח לקבל פיצויים בגין נזקי גוף, יפצה אותו בסך של 13,000 ש"ח

התובע בתביעתו טוען כי פנה לנתבע, שהינו עו"ד בהכשרתו, על מנת שזה האחרון יפנה בשמו ובעבורו לחברות הביטוח בזיקה ל- 2 אירועים תאונתיים שכתוצאה מהן, כך לטענת התובע, נגרמו לו חבלות גוף (ת.ד. מיום 22/9/85 ו- 11/2/89).

הנתבע, בכתב הגנתו, לא הכחיש כי אכן נעשתה אליו פניה כאמור, אלא שלטעמו  ניתוק הקשר בינו לבין התובע שחל להיות במהלך שנת 1992, מקורו ועילתו באדישות של התובע ולא בהתרשלותו של הנתבע.

אין מחלוקת כי לאחר 1992, לא פנה הנתבע בשם התובע כדי לקדם תביעותיו מול חברות הביטוח ומשנעשתה פניה מחודשת אליהם ב- 4/00, (באמצעות עו"ד קנר מטעם התובע), טענו חברות הביטוח להתיישנות התובענה בשל חלוף תקופה של למעלה מ- 7 שנים ממועד התרחשות התאונות.

התובע טוען, איפוא, כי התרשלותו של הנתבע, חוסר המעש מצידו, האדישות והשאננות שהופגנו על ידו, כל אלה הביאו לכך שתביעותיו הצודקות לכאורה כלפי חברות הביטוח, לא יגיעו לכלל מיצוי, לא בשל העדר עילה אלא, בשל התיישנות התביעות.

בתביעתו ביקש התובע לחייב הנתבע להשיב לו סך של 850 ש"ח אותם שילם  לידי הנתבע ע"ח טיפולו וכן, לחייבו בפיצוי בגין הנזק שגרם לו הנתבע במעשיו ו/או במחדליו, כמתואר לעיל.

התובענה החלה להתברר, הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית ובשלב מסויים אף נמחקה התובענה מחמת חוסר מעש, אלא שהחלטת המחיקה בוטלה, התובענה הוחזרה למסלול  הבירור המשפטי. בהערת אגב יצוין, כי הנתבע הגיש ערעור על ההחלטה לבטל את מחיקת התובענה אלא שערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה והנתבע, ביקש ליטול רשות להגיש ערעור נוסף לביהמ"ש העליון, אולם מחמת אי הפקדת הערבון לא נידונה בקשת רשות ערעור זו.

עקב חלופי מותבים הועבר התיק לשמיעה בפניי ולאחר דחיות מספר נתקיים דיון ביום 12/7/07.

לדיון זה לא התייצב הנתבע, הגם שהוזמן כדין.

מהטעמים אותם פירטתי בהחלטת ביניים מאותו מועד, קבעתי זכותו של התובע ליטול פסק דין נגד הנתבע בהעדר התייצבות.

לאחר מכן עתר הנתבע לביטול ההחלטה ועקב כך נמנעתי מליתן פסק דין.

בקשת הנתבע הועברה לתובע לשם קבלת התייחסותו  וזה האחרון הגיש תגובה מפורטת שהועברה לנתבע לשם קבלת תשובתו אלא, שהנתבע התעלם מחובתו למסור תשובתו גם משחלף מנין הימים שנקבע בהחלטה ולמעשה, עד עצם היום הזה לא נתקבלה תשובת הנתבע. בנסיבות אלו, שבתי וקבעתי ביום 4/3/08, זכותו של התובע ליטול  פסק דין כנגד הנתבע.

בבואי לבחון טענות התובע, נתתי דעתי לכך שהנתבע, לפחות באופן משתמע, מודה בכך שלא הזדרז בטיפולו בתביעות התובע וכי למעשה, זנח הטיפול בהן מבלי ליידע התובע, לפחות בדבר אפשרותו לשכור שרותיו של עו"ד אחר או למצער, כי עליו לנהל תביעתו באופן נמרץ יותר.

ביחסי הכוחות שבין עוה"ד ללקוחו, מוטלת על עוה"ד חובת אמון מוגברת המטילה לפתחו את החובה לדאוג באופן סביר וראוי לאינטרסים של לקוחו  או למצער, לאחוז אמצעים על מנת ליידע הלקוח ולהתרות בפניו, כי מחמת חוסר המעש מצידו עוה"ד מנוע מלקדם אפשרויות הטיפול.

הנתבע בחר באפשרות של "שב ואל תעשה", שאינה אפשרות סבירה ולגיטימית בנסיבות העניין. כך שלטעמי, עלה בידי התובע לבסס אחריותו של הנתבע כלפיו.

אכן חובתו של עוה"ד  רבה ומשמעותית ככל שתהיה, אין בה כדי לשחרר הלקוח מחובתו העצמית להתחקות אחר הטיפול בענייניו ומעת לעת, לנסות לקבל פרטים מעוה"ד בדבר מצב הדברים. התובע בתצהירו טוען כי מחמת מצבו הבריאותי, בין היתר בעטיין של פגיעות הגוף תוצאת האירועים התאונתיים, לא עלה בידו לפנות לנתבע. מה גם שלטענתו, לכשניסה ליצור קשר עם הנתבע, נכשל הניסיון בשל העובדה כי הנתבע החליף מען משרדו, ולא יידע את התובע בנדון.

בתצהירו הודה הנתבע, כי עת פנה אליו התובע לראשונה משרדו היה בקריית גת, אלא שבמהלך שנת 1989 הוא העתיק משרדו לבאר שבע.

הנתבע נמנע מלומר מפורשות כי הודיע לתובע על כך ותחת זאת בחר להישמע בטענה, כי אילו פנה התובע למשרדי לשכת עוה"ד בישראל, כי אז היה עולה בידו לקבל הפרטים המבוקשים, באשר למען משרדו העדכני של הנתבע.

בכל הכבוד הראוי, מוטב היה שהנתבע היה נמנע מלעורר טיעון שכזה. האם ראוי כי לקוח יכתת רגליו בניסיון לאתר את עורך דינו?!

להבנתי, התהפכו היוצרות אצל הנתבע וכי התנהגותו כמתואר לעיל עשויה לחייב המסקנה, כי הנתבע התעלם מחובותיו הבסיסיות כעו"ד הנדרש ליתן שירות מקצועי, אמין וסביר, על פי נורמות התנהגות מקצועיות מקובלות.